ב 22 בנובמבר 1913 בשעות אחר הצהריים פסעה פרדה שמוטת ראש אל תוך חצר המשק של קבוצת דגניה , שהוקמה ארבע שנים לפני כן ליד מוצא הירדן מהכינרת . קומץ חברי הקבוצה הצעירה יצאו מחדריהם . לבם ניבא רעות . שעות אחדות לפני כן יצא חברם משה ברסקי רכוב על הפרדה בדרכו אל מנחמיה , כמה קילומטרים במורד הנהר דרומה . ברסקי יצא לשם להחיש רפואה מהמרפאה המקומית כדי להקל את התקף הדימום שממנו סבל ידידו שמואל דיין . עם ערב , משבושש משה ברסקי לחזור , יצאה קבוצת חברים לברר מה עלה בגורלו . סמוך לעלות השחר מצאו את גווייתו המרוטשת ליד הנחל . התברר שברסקי הותקף בדרכו בידי קבוצת ערבים שביקשו לשדוד את כספו ואת הפרדה . משה ברסקי הספיק להבריח את הפרדה אך נורה ונהרג בידי התוקפים . אף שהיה קורבן של שוד , היה ברור לחברי הקבוצה שהוא היה גם קורבן לאיבה הגוברת של הערבים למפעל הציוני , שביקש להקים מאחז יהודי בלב היישוב הערבי בארץ ישראל . כאשר נולד לשמואל ולדבורה דיין בנם הבכור ב 20 במאי , 1915 כשנה וחצי לאחר מותו של משה ברסקי , קראו לתינוק משה . שאיפתם של החלוצים הציונים להקים בארץ ישראל חברה יהודית חדשה הולידה גם את הנוהג לקרו...
To the book