אמהות כדרך להשתלב בסדר הקיים בטבע על הנובלה "והעננים נוסעים נוסעים" מאת יהודית קציר

לא חיים ולא מוות בדיאלוג הסמוי המתרחש בעשורים האחרונים בסיפורת העברית , בין יצירות שגיבוריהם בורחים מן האמהות ליצירות שגיבוריהם בורחים אל האמהות , יש לנובלה של יהודית קציר , "והעננים נוסעים , נוסעים" , ( 1999 ) מעמד מיוחד . מצד אחד , לגיבורה יש ילדה בת חמש ; והיא מודעת היטב לקשיי האמהות ומתלוננת שהאמהות , לפחות בחודשים הראשונים לאחר הלידה , הפקיעה אותה מעצמה . ( 108 ) מצד שני , הגיבורה מנסה מזה כשנתיים להרות , והיא משוכנעת שבאמצעות הריון נוסף וילד נוסף יעלה בידה להשתלב בסדר הטבעי והנכון של הקיום . בשיאו של הסיפור היא מבינה "שלכל דבר יש סיבה ותפקיד" , ( 123 ) וכי התפקיד שלה הוא , בין השאר , להיות אמא . זמן הסיפר של הנובלה קצר מאוד : הגיבורה בת השלושים וחמש נוסעת עם יאיר בעלה מתל אביב לבית עלמין שלרגלי הכרמל , להלוויית דודתה , רות . במשך הנסיעה היא מנסה להבין מדוע עזרה לרות , "העדה האחרונה" לילדותה החיפאית , להתאבד . יומיים קודם לכן נסעה בחופזה לחיפה , מתוסכלת מאי הצלחתה להרות ומאי התקדמותה בעבודתה האמנותית . בחיפה ביקרה את רות , דודתה האהובה , ושמעה ממנה על רצונה למות ועל כך שבני משפחתה...  To the book