סעיף ט על גדרי חובת הנאמנות

ההוגים הפוליטיים שהסתמכו על הבטחה או על חוזה ראשוני כמקור לחובת הנאמנות שלנו לשלטון התכוונו לבסס עיקרון נכון והגיוני לחלוטין ; אלא שהטיעון שעליו הם השתדלו לבססו היה כוזב וסופיסטי . מגמתם הייתה להוכיח שלכפיפות שלנו למרות השלטון יש סייגים , ושעריצות קיצונית מצד השליטים היא תנאי מספיק לשחרור הנתינים מכל קשרי הנאמנות להם . לדבריהם , בני האדם נכנסים בעולה של חברה ומקבלים את מרות השלטון מהסכמה חופשית ומרצונם הטוב , ולפיכך יש להניח שהם צופים להפיק ממנו יתרונות מסוימים , שלמענם הם מוכנים לוותר על חירותם המולדת . ראש הרשות מציע אפוא משהו בתמורה , דהיינו ביטחון והגנה ; ורק הודות לתקווה שהוא נוטע באנשים לזכות ביתרונות האלה הוא מסוגל לשכנע אותם לקבל את מרותו . אבל כשבמקום ביטחון והגנה הם מקבלים עריצות ודיכוי – הם משתחררים ( כמו בכל חוזה על תנאי ) מההבטחות שהבטיחו , וחוזרים למצב החירות שקדם לכינון השלטון . בני האדם הרי לא ישתטו להתקשר בהתחייבויות שיניבו פירות רק לצד השני , ללא תוחלת להיטיב את מצבם שלהם . כל מי שמתכוון להרוויח מכך שאנו מקבלים את מרותו מוכרח להתחייב , במפורש או במשתמע , לדאוג שסמכותו...  To the book