סעיף ד על החלקים המרכיבים את השכילות שלנו בענייני סיבות ותולדות

אף כי הרוח , בשכילותיה מסיבות או מתולדות , שולחת מבט אל מעבר למושאים שהיא רואה או זוכרת – אסור לה לאבד כל קשר עין אתם , ואסור לה להישען בשכילות על האידיאות שלה בלבד , בלי לערב בהן גם כמה רשמים , או לפחות אידיאות של הזיכרון , שהן שקולות לרשמים . כשאנו מסיקים תולדות מסיבות אנחנו חייבים לבסס את דבר קיומן של אותן סיבות , דבר שאנו יכולים לעשות בשתי דרכים בלבד : או בתפיסה בלתי אמצעית של זיכרוננו או של החושים שלנו , או בהיסק מסיבות אחרות ; ואת הסיבות האלה אנחנו חייבים לשוב ולאמת באותו אופן , דהיינו או ברושם נוכח , או בהיסק מסיבותיהן שלהן , וחוזר חלילה , עד שאנחנו מגיעים למושא כלשהו שאותו אנחנו רואים או זוכרים . אין לנו אפשרות להתקדם בהיסקים שלנו עד אינסוף , והדבר היחיד שיכול לעצור אותם הוא רושם של הזיכרון או של החושים , שמעבר לו אין עוד מקום לספקות או לחקירות . כדוגמה לכך אנחנו יכולים לבחור כל אירוע היסטורי , ולשקול מאיזה טעם אנחנו מאמינים בו או שוללים אותו . כך למשל אנחנו מאמינים שקיסר נרצח בבית הסנאט באידו של מרס , וזאת כי העובדה הזאת נשענת על מה שמעידים פה אחד היסטוריונים , המסכימים לקבוע ...  To the book