סעיף ב על ההתחלקות לאינסוף של החלל והזמן

בכל מקום שבו אידיאות הן ייצוגים הולמים של מושאים , אפשר להחיל את כל היחסים , הסתירות וההתאמות שבין האידיאות גם על המושאים ; ונוכל להעיר באופן כללי שזה יסוד הידע האנושי כולו . אבל האידיאות שלנו הן ייצוגים הולמים של החלקים הזעירים ביותר של ההתפשטות ; ונניח מה שנניח לגבי החלוקות וחלוקות המשנה שדרכן הגענו אל החלקים האלה , הם לעולם לא יוכלו ליפול בגודלם מאידיאות מסוימות שאנחנו יוצרים . המסקנה הפשוטה היא שכל מה שנראה בלתי אפשרי וסתירתי כאשר משווים בין אותן אידיאות הוא בהכרח בלתי אפשרי וסתירתי ממש , ולא יועילו שום תירוצים והתחמקויות . כל מה שאפשר לחלק לאינסוף מכיל מספר אינסופי של חלקים ; אחרת החלוקה הייתה נקטעת באבה בגלל החלקים הבלתי מתחלקים , שאליהם היינו מגיעים בתוך זמן קצר . מכאן שאם כל התפשטות סופית ניתנת לחלוקה לאינסוף , לא ייתכן שתימצא סתירה בהנחה שהתפשטות סופית כלשהי מכילה מספר אינסופי של חלקים ; ולהפך – אם יש סתירה בהנחה שהתפשטות סופית כלשהי מכילה מספר אינסופי של חלקים , לא ייתכן שתימצא התפשטות סופית הניתנת לחלוקה לאינסוף . אבל באבסורדיות של ההנחה האחרונה אני משכנע את עצמי בקלות באמצע...  To the book