חכמים הורו שנשים יכולות לתבוע את זכותן לצדק בבית דין ושאפשר אף לתובען . ובכך הם הכירו באחריותן של נשים למעשיהן ובאוטונומיה שלהן . למרות קביעה זו שתי סיבות צמצמו במידה ניכרת את נוכחותן של נשים בבית הדין : ערכי הצניעות , שנתפסו כהכרח להצניע את האישה בביתה , וראיית הרכוש המשפחתי כנכס הנתון בלעדית בידי הבעל . שני אלו קבעו את מקומן של נשים בביתן וצמצמו את נוכחותן במרחב הציבורי בכלל ובבית הדין בפרט . מבנה זה הגדיר את הנשים הנשואות רק לנוכח תפקידן בחוג המשפחה והותיר אותן מחוץ למעגל הפעילות במרחב הציבורי . החברה עצמה אינה מורכבת , לפי מבנה זה , מיחידים — גברים ונשים — אלא ממשפחות . היחסים בין המשפחות מתקיימים למעשה רק על ידי אבי המשפחה , המשמש נציגה כלפי חוץ . שינויים שהתחוללו בימי הביניים , בעיקר בארצות אשכנז , ביחסי הממון בין בני הזוג ובתפיסת הרכוש המשפחתי מחד גיסא ובנורמות הצניעות הנהוגות מאידך גיסא הביאו לנוכחות נרחבת יותר של נשים בבית הדין כתובעות וכנתבעות . קשה לקבוע אם אילוצים כלכליים גרמו ליציאת נשים מביתן ובכך לשינוי גדרי הצניעות או ששינוי נורמות הצניעות בחברה הכללית הוא שאפשר את שותפ...
To the book