|
|
כאשר אני נפגש עם מנהלים של בתי ספר אחרים , פעמים רבות נוצרת קנאה שלהם כלפי המסגרת שלנו , משום שמאיתנו נחסך העיסוק האין - סופי עם הורי התלמידים אשר מציפים אותם בדרישות ובציפיות . "איזה כיף לך שכל זה נחסך ממך " , הם אומרים . אכן יש בזה משהו מקל כנראה , אך במובן העמוק יש בזה משהו מכביד ועצוב מאוד . נראה שההורים , ובכלל חברי הקהילה של הילדים שלנו , לא מצפים מהם ומאיתנו לדבר מלבד לשקט כללי מתמשך . שיהיה שקט מטריד , מסתיר , מלוקק , צבוע , זמני - ובלבד שיהיה שקט . אין ציפיות להצלחות , ליעדים , להתקדמות , לדיווחים , לשינויים , לרף גבוה , למגמת עלייה - רק לשקט . לפני שלוש שנים , באופן יוצא דופן , הרחקתי תלמיד מבית הספר לצמיתות - עמיר . יחיד ומיוחד בדורו ובעבריינותו הקיצונית והמסוכנת . יום לאחר שהרחקתי אותו סופית , לאחר אלפי הזדמנויות , התקשר אלי קצין הביטחון של עיריית רמלה . לאחר כל ה " מה נשמע " המזויף , שהיה ברור שטומן בחובו בקשה גדולה , הגיעה השאלה : "למה העפת את עמיר "? עניתי ופרשתי בפניו את התקריות האחרונות שבגינן הוחלט להוציאו לצמיתות ( תקריות שכללו למשל את הטבעת ראשה של בת שנת שירות בסיר...
To the book |
|
|