אורות בשחקים

המפגש עם סיפורי החיים של התלמידים נושא איתו משקל כבד במיוחד . לעתים יש תחושה כי כולנו מסתובבים עם משקולת על הלב - פרי המפגש עם הצד האפל והמדכדך יותר אצל התלמידים . העובדה שלמעשה התנדבנו לשאת את המשקולת , לא הופכת אותה לכבדה או מעיקה פחות . אותם תלמידים - שבישיבה מולם ממש אפשר לראות בעיניים כיצד בפנים , מעבר לשכבת העור הדקה שמכסה אותם , הכול מתפורר ומרוסק - מותירים אותנו לא פעם פעורי פה וסדוקי לב . בזעקה אישית שקטה אנו שואלים את עצמנו : מה כבר אפשר לעשות ? אני מנסה לענות לעצמי , שקודם כול עלי להבין שלא את הכול נצליח לשנות ויש דברים שעונים על ההגדרה של " מעוות לא יוכל לתקון וחיסרון לא יוכל להימנות . " לא הכול בר - תיקון , ודאי שלא בלוח זמנים קצר . כאשר במשך שנים רבות כל כך לא נבנה הבסיס או שהבסיס חולה ורעוע ומט לנפול , הרי שייקח זמן רב לבנות ולהצליח . לא בשנה ולא בשלוש שנים מצליחים לבנות את מה שכבר עשר שנים רק נופל . עלינו להבין שאמנם אנחנו כמו אבא ואמא , אבל תמיד רק " כמו , " ושאנחנו במאבק תמידי מול כוחות חזקים מאוד , ושלפעמים גם נפסיד . ועם זאת , איננו בני חורין להיבטל מהעבודה הזו . ומ...  To the book