פעמים משתפים אותי מורים בחוויה הקשה והמושרשת בקרב העובדים עם נוער בסיכון - חוויה של מתח תמידי וערנות שיא כל הזמן . כאילו אי - אפשר להרפות לרגע . בכל רגע זה יכול לקרות . לא יודעים בדיוק מה הדבר הזה שיכול לקרות בכל רגע , אך צלו מרחף מעלינו כל העת . העיניים משוטטות לכל הכיוונים כדי לנסות לזהות את הרגע שלפני , והטלפון תמיד קרוב כדי להיות זמין לטלפון שאחרי , והלב דרוך . מכווץ כמו קפיץ . אינני יכול להתכחש לחוויה הזו כמובן . חמש שנים היתה מנת חלקי . אבל היא היתה מנת חלקי על שני צדדיה . הערנות והדריכות נועדו גם כדי שנהיה מוכנים , כמו לחזק בטן לפני בוא האגרוף , אבל הם נועדו גם לזהות את היופי קורם עור וגידים ואת השמחה והאושר מתגעשים כמו רחש של שיטפון המתגלגל בוואדי ועדיין אינו נראה . המבטים משוטטים סביב והאוזניים כרויות בכל רגע , כדי להתמודד לא רק עם האגרוף המתקרב אלא גם עם האושר העומד לפרוץ . אנחנו מבקשים לזהות את העצב ואת השמחה , את הייאוש ואת התקווה , את הגעגועים ואת הרוח . לא בטוח שהיינו רוצים באמת להרפות מאותו מתח . ובעצם , כלל לא בטוח שהיינו יכולים להרפות גם לו רצינו .
To the book