|
|
לפעמים , אל מול עינינו , במציאות ולא בדמיון , נרקמים להם סיפורי לכלוכית מודרניים שכאלה . לא אגדות שנעים להתרפק עליהן , אלא מציאות יום - יומית עגומה ובלתי - נתפסת . תלמידים , שבעינינו הם נדמים ילדים עדיין , אך בבית הם המנקים , הקונים , המוציאים את האחים הקטנים מהגנים ומבתי הספר , המקלחים את התינוקות , החיים את חייהם בטווח הסוגר עליהם שבין שק חבטות לבין שק האשפה . המחזיקים את הבית על כתפיהם הצנומות במקום מי שאמור היה לשאת באחריות ובעול הזה ומתנער ממנו , מתוך כאביו - שלו או מתוך חולשה . ובבוקר הם צריכים לקום לבית הספר ולפתוח חוברת אנגלית ולגשת לבחינת בגרות . איך אפשר ? והמציאות הזו מתגלגלת אלינו כמעט מדי בוקר . ראשית , אל תוך הלב שמתקשה להישאר אדיש אל מול המצוקה , ושנית , בצורת התחבטות בשאלות עד כמה נכון לדרוש ועד היכן למתוח ועד כמה להכיל ואיפה לסמן גבול ברור . ומובן שאין תשובה מוחלטת ובהירה , רק חשיבות גדולה וצורך להכיר בכך . ואולי מעבר לצורך להכיר בכך גם נדרש להבין שמתוך כל אלה נגזרת העובדה שהתלמידים מצפים מאיתנו שלפחות במקום אחד בחייהם לא ידרשו מהם רק לפנות , להרים , לצחצח , לקנות ולנק...
To the book |
|
|