בזכות הבועה

הישורת האחרונה של השנה מביאה איתה התפוצצות של רגשות ומחשבות . למטה ולמעלה , פנימה והחוצה , לעומק ולרוחב . ההתפוצצות מתרחשת בתוך התלמידים ובתוכנו . העוצמה שבה אנו שקועים בתוך עבודתנו מביאה לכך שלעתים נדמה שקשה יהיה להכיל את הכול . ואם אצלנו , המורגלים בהכלה של מורכבות , עוצמות , ציפיות , תקוות ושאיפות , מתגנב ספק בדבר היכולת להכיל את כל זה , אז אך טבעי שאצל התלמידים המשימה תהפוך מורכבת פי כמה . גם כך מתנהלים חייהם על ספה של חבית חומר נפץ . ואולי בעצם חייהם מתנהלים כבר בתוך האבק המתפזר אחרי שהחבית כבר התפוצצה . ובתוך כל זה - לעתים אפילו נפשם הענקית מתקשה להכיל את הכול ואז מתרסקת . וכשהם מתרסקים ( בבחינת מתכונת , בבחינת בגרות , ביום המאתיים מתחילת השנה , בפרידה , ביציאה לחיים , בביתם וכו , ( ' אנו עומדים מולם עצובים ומחפשים . מחפשים אחר המעשה הנכון , אחר התגובה המתאימה , אחר המהלך שישדר את כל רגשותינו שהתערבבו יחד - אהבה , אכזבה , תסכול , רצון עז , רגישות , הישגיות , ביטחון , ספק ושוב אהבה . ולי נראה שפעמים רבות נכון פשוט להעמיס אותם על גבינו ולשאת אותם עד לסופה של שנת הלימודים . יש לזה מ...  To the book