|
|
בסוף השנה הראשונה שלי קיימנו את מסיבת הסיום , כמדי שנה מאז , באשכול הפיס . אולם לא גדול מדי של מאתיים מקומות . הכנו הצגה , תעודות סיום יפות וטקס מכבד . הגיע הערב ולמסיבה עצמה הגיעו אולי שבעים איש . שמונה - עשר בוגרים , עשרים מורים , חלק מההורים ומעט חברים . הבטתי על האולם , שהחושך עשה עמו ועם דלותו חסד גדול , וכאבתי בשביל התלמידים את הבדידות הזו . הם דווקא נראו נרגשים ושמחים , אולי כי במסלול חייהם הבדידות והדלות הזו נראו אך טבעיות . אבל אני לא הצלחתי להבין כיצד ייתכן שלא כל ההורים מגיעים כדי לשמוח יחד עם ילדיהם ברגע יוצא דופן , בוודאי בשבילם . ואיפה החברים ? האם הם מתביישים להזמין תלמידים מהתיכונים הנחשבים למסיבת הסיום שלהם ? ובכלל , איפה כל מי שקיים בעולמם ? ואולי בעצם יש רק מעט כאלה . ידעתי שאחת המשימות בשנים הבאות תהיה למלא את האולם . לדחוס לאולם אנרגיה , שותפות , תחושה של קהילה , של חברות , של גאווה . כל מה שהיה חסר כל כך . נראה לי שגם בזה התקדמנו דרך ארוכה מאז . ארבע שנים אחר כך , בפעם הראשונה , היו חסרים מקומות ישיבה באולם .
To the book |
|
|