נשוב לימים של תחילת מלחמת השחרור . היתה לנו תינוקת שרק נולדה , וכבר ירושלים ניתנה במצור . הבריטים אמנם עוד היו בה עד החמישה - עשר במאי , אבל הם כבר לא התערבו במאבקים הפנימיים שלנו עם הערבים . הלגיון הערבי שמעבר הירדן פלש לצדו המערבי , וכל מדינות ערב פלשו לישראל . היו שש או שבע מדינות , שמיד אחרי שחילקנו את העיר לשתיים , לעיר היהודית ולעיר הערבית , תפסו עמדות מסביב לעיר היהודית . היינו סגורים , ותחמנו את השטח בגדרות תיל כדי שלא יעברו ערבים ומחבלים מצד אחד לשני . אנחנו גרנו בקצה הדרומי של העיר , ממש על הגבול של קטמון והערבים . אני ישבתי וכתבתי את הספרים , והנה בכל בוקר ראיתי מאות מגויסים הולכים ותופסים עמדות על הגבולות שלנו , באזור הרחובות עזה , רחביה ונווה שאנן , במקום שכיום נמצאת קריית הממשלה . עדיין לא היו להם מדים , והם הלכו בבגדים אזרחיים עם רובים ונשקים . יהודים מבוגרים וצעירים הלכו , ואני חשבתי לעצמי שהם הולכים להגן על חיינו ומוסרים את נפשם , ואילו אני יושב וכותב ספרים . חשבתי לעצמי - איזו הצדקה יש לי , אדם צעיר , שאחרים יגנו עלי ? וכי יש בדבר הזה צדק ? זה יושר ? שאחרים יגנו עלי ?...
To the book