"צופו עורים כלם": המנהיגים האדישים לגורל העם (נו, ט־יב)

כל חיתו שרי אתיו לאבל כל חיתו ביער : צפו עורים כלם לא ידעו כלם כלבים אלמים לא יוכלו לנבח bnn סבבים אהבי לנום : והכלבים עז-י נפש לא ידעו שבעה והם ה רעים לא ידעו הבי ? כלם לדרכם פני איש לבצעו מלןצהו : אתיו אקחה יי ? ונסבאה סבר והיה כזה י 1 ם מחר גדול יתר מאד : הנבואה פותחת במשל על עדר מופקר הנתון להתקפת חיות טרף , משום שצופיו ורועיו , שהופקדו לפקוח עין על העדר , עיוורים והם שקועים בהנאת עצמם . אף כלבי השמירה , המופקדים על העדר להגן עליו ולשמרו מכל צרה ומצוקה , אילמים ואינם מסוגלים לנבוח . והנמשל הם מנהיגי העם , יש אומרים מנהיגיו המדיניים ( רש"י : "פרנםיהם , (" ויש אומרים " נביאי השקר " ( אבן עזרא , רד . ( ק " בין כך ובין כך הנביא טוען שהם אדישים לגורל העם ואינם דואגים לו , וכך העם מופקר לכל אויב . המלית המנחה "כל , " מקשרת בין נבואה זו לקודמתה : פס ' ו ז , ט יא . חוזרות ונשנות כאן הלשונות "חיתו " ( פסי ט ) ו"כלבים " ( פס ' י , יא ;( ושלוש פעמים מודגש הביטוי : "לא ידעו " ( פס ' י יא . ( ] ט ] קריאת הזמנה לחיות השדה ( אויבי ישראל ) לבוא ולטרוף את העם , המשול לצאן . פסוקית זו מושפעת מירי יב...  To the book