פרשה עשרים ותשע: "עבדו את מלך בבל וחיו" (פרק כז)

הפרשה האחידה נוקטת עמדה ברורה בשאלה מדינית דתית . על פי גזירת אלוהים חייבים כל עמי האיזור להיכנע לבבל , ומי שלא יעשה כן יבוא עליו חורבן , ואין להאמין להבטחות שווא של נביאים וקוסמים למיניהם , כאילו אפשר להינצל מן הכיבוש הבבלי . הפרק פותח בתאריך ( מוטעה . ראה בפירוש לפס ' א ) וממשיך בצו לנביא לתת על צווארו מוסרות ולאחר מכן לשלחם בצירוף נבואה למלכי האיזור שבאו לירושלים ( פס ' ב ג . ( נמעני הנבואה , החוזרת שלוש פעמים , הם המלכים הזרים שבאו לירושלים ( פס ' ד יא ;( צדקיהו מלך יהודה ( פס ' יב טו ;( הכוהנים והעם ( פס ' טז כא . ( הפרשה בנויה באופן מתוחכם : אין מספרים שירמיהו שלח בפועל את המוטות והנבואה למלכים , אלא רק שנצטווה על כך , ואילו הנבואות הממוענות לצדקיהו ולעם מוצגות כחלק מן הנבואה שעליו לומר למלכים , כמעין דיווח של הנביא על נבואות שכבר אמר בעבר לצדקיהו " ) ואל צדקיהו מלך יהודה דברתי , " פס ' יב ) ולשאר העם " ) ואל הכהנים ואל כל העם הזה דברתי , " פס ' טז . < מכך עולה , שהדברים מכוונים בעיקר לישראל ( ומכאן גם הדגש על נביאי השקר ) והפנייתם למלכי העמים באה בעיקר להמחיש את האופי האוניברסלי...  To the book