נאום נבואי המוקדש כולו לנושא אחד , שמירת השבת , ותולה בה את עתיד ירושלים ותושביה : אם העם יקפיד "לבלתי עשות בה כל מלאכה " ( פס ' כד ) תהיה ירושלים לעד עיר מלוכה , ובמרכזה מקדש ה ' 1 פס ' כה כו , ( ולא - "והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלם ולא תכבה" ( פס ' כז . ( מהעדר תוכחה בענייני מוסר , פולחן וכיו '' ב אין להסיק , שכוונת הנאום שדי בשמירת שבת כדי שייטב לעם , וכל השאר טפל כביכול . שהרי הנאום הוא חל ק בלתי נפרד מן הספר כולו ובהקשר זה יש להבינו . אפשר אפוא שהוא מתמקד במצווה אחת ויחידה משום שזו עוד לא נזכרה בספר , והמחבר בא לצרפה במעמד שווה לשאר הדרישות האלוהיות , שבקיומן מותנים שלום ירושלים ושגשוגה . בוודאי אין כל סתירה ערכית בין מוסר לבין שמירת שבת , או בין שמירת השבת לבין התפיסה שהפולחן לכשעצמו אינו מבטל עונשים על עוולות מוסריות . גם אין סתירה בין התקווה שירבו להביא קורבנות תודה בירושלים ( פס ' כ 0 לבין הביקורת על הפולחן המסולף שבנבואות אחרות ( כגון פרק ז . ( הפרשה היא אפוא נדבך נוסף בטענה הכללית של הספר , כי קיום מצוות האל הוא הערובה היחידה לשלום ירושלים ועמה . הנאום כתוב בפרוזה רהוט...
To the book