פרשה שבע־עשרה: מזמורים ואמרות חוכמה על הצדק האלוהי (יז, ה־יח)

על אף כותרת העריכה ( ראה בפירוש ) אין זו נבואה , אלא קובץ של מזמורי חוכמה בעניין הגמול האלוהי . בפרשה מובעת התפיסה השלטת בספרות החוכמה והמזמורים , כי האל גומל לצדיק ולרשע כמעשיהם . ואולם אין בה שימוש במונחים השגורים 'צדיק ' ו ' רשע' אלא בביטויים ( מזמוריים אף הם ) המתאימים יותר למצבו של ירמיהו בקרב בני עמו ולהטפתו הדתית והמדינית . ה ' רשע ' הוא מי ששם מבטחו באדם בלבד "ומן ה ' יסור לבו " ( פס ' ו , ( תיאור הולם לישראל , המצטיירים בנבואות כעוזבי ה ' ( פס ' יג ) ושמים מבטחם באדם , אשור ומצרים ( כגון לעיל ב , יז יח . ( כינוי נוסף במקום 'רשעים ' הוא "רדפי " ( פס ' יח : ( מי שרודף את הנביא הוא בהכרח 'רשע . ' לעומת זאת ה ' צדיק ' הוא "הגבר אשר יבטח בה "' ( פס ' ז ) - ירמיהו , שהאל הוא משענו היחיד , ורק אליו הוא פונה לעזרה ( יד יח , ( ועל כן יוושע . הפרשה פותחת בהנחת התשתית העקרונית בנושא הגמול , כדי להגיע בסופה ללקחים באשר לישראל ולירמיהו . בתחילה נקבעים עקרונות הצדק האלוהי כלפי הצדיק והרשע ( פס ' ה ח ) ונקבע שרק האל יכול להבחין ביניהם ( פס ' ט י , ( ולגמול להם כמידתם . רק אז מוצגים ההיבט הלא...  To the book