פרשה זו היא פסיפס של תחינות לישועה מפי העם ( יד , ז ט , יט כב ) ומפי ירמיהו ( יד , יג < וסירוב האל להיענות להן . ישירות מתבטא הסירוב בדחייה מפורשת של התפילות ( יד , י יב ; טו , א , ( ובעקיפין הוא משתמע מקינות על אסון העם , שנושאים האל ( יד , יז ; טו , ה ט ) ונביאו ( יד , יח , < ומתיאורי פורענות ( יד , א ו , טז ; טו , ב ד . ( הפרשה מציגה אפוא שלב ביחסי האל ועמו , שבו תפילה ותשובה כבר אינם מועילים " ) נלאיתי הנחם , " טו , וו , והפורענות ודאית . וכך , על אף רושם החרטה הכנה העולה מווידוי העם " ) רבו משובתינו לך חטאנו , " יד , ז ; "ידענו ה' רשענו , " פס' כ ) ולמרות דברי סניגוריה של ירמיהו " ) אהה אדני אלהים הנה הגבאים אמרים להם לא תראו חרב " וגו , ' פס ' יגן ברור , שהפעם לא ייסוג האל מגזירתו . לקח זה מובלט גם על ידי פיזור התחינות שלא ברצף אחד , כך נוצר רושם שהעם מתחנן שוב ושוב , אך לשווא . השוואה לפרשה השנייה ( ג , א-ד , ב : תשובה כנה תתקבל אצל האל ) מבהירה את התמורה שמציג הספר ביחס האל לעמו . שם יש קריאה לתשובה והבטחת סליחה : "שובו בנים שובבים ארפה משובתיכם " ( ג , כב , ( וכאן העם מתוודה "...
To the book