פרשה שמינית: אפסות אלילי הגויים לעומת אלוהי האמת (י, א-טז)

פרשה זו יחידה במינה בספר . אין בה התייחסות לאירועי זמנו של ירמיהו או למצב החברתי והמדיני . אין בה תוכחה לישראל , איומי פורענות , קריאה לתשובה , קינות על גורל העם , יסודות ביוגרפיים או אוטוביוגרפיים . ווהי הכרזה עקרונית על בלעדיותו של אלוהי ישראל , המשולבת בלעג כלפי האלילים ועובדיהם מקרב הגויים . המסר הדתי הוא אוניברסלי . אין בו הדגשה יתרה של ברית ה ' ועמו , אלא של היות ה ' בורא העולם , ומשום כך גם מלכו היחיד , שהכול היו צריכים לירוא אותו , אך רק ישראל מודעים לכך . הפרשה מסיימת את החטיבה הראשונה בספר , ומסכמת את הלקח העקרוני , העל זמני והאוניברסלי של הנבואות על גורל ישראל שבפרקים ב-ט . נמצא שהפרשה חותמת בחגיגיות את החטיבה הראשונה , ונראה שהיא משקפת את אחד משלבי העריכה המאוחרים של הספר ( ראה על כך עמ' 80 וכן עמ' . ( 123-122 לפרשה אופי פולמוסי מובהק ובכך , כמו גם בסגנונה , היא דומה לכמה נבואות ביש ' מ-מט ( בעיקר מ , יז כ , כח ; מא , ו ז ; מד , ט יט ; מה , יח ; מו , ה . 0 גם בהן הטענה המרכזית היא כי ה ' בלבד הוא בורא העולם , האל היחיד , והכנת הפסילים מתוארת בהרחבה כדבר נלעג ומטופש . ואולם...  To the book