פרשה ראשונה: האיוולת והנזק בכפיות הטובה של העם כלפי אלוהיו (פרק ב)

צו האל לירמיהו להינבא , הפותח את הפרשה , והנבואות השיריות שבעקבותיו , הם בחזקת הפרכה עקיפה של החשש שהביע ירמיהו בחזון ההקדשה - "הנה לא ידעתי דבר" ( א , ו . ( רמז לחזון ההקדשה , שקבע שעל ירמיהו להינבא "על הגויים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ" ( א , י ) אפשר למצוא גם בהזכרת נף ותחפנחס ( פס' טז , ( מצרים ואשור ( פס ' יח , לו ) כמביאות פורענות על ישראל , וגם בתוכחות הממחישות את שנאמר "ודברתי משפטי אותם על כל רעתם אשר עזבוני ויקטרו לאלהים אחרים " ( א , טז . ( הפרשה מגנה את ישראל על חטאיו . הפתיחה המזכירה לטובה את תקופת החסד ביחסי העם ואלוהיו ( פס ' ב ג ) יוצאת דופן , אך יוצרת רקע הולם להאשמות . ממנה עולה , שישראל יכולים ללכת בדרך , 'ה וכשעשו כך שפר חלקם . פתיחה זו גם מרככת קמעה את התוכחות הקשות שבעקבותיה , לפי ש '' זכרתי לך חסד נעוריך" ( פס ' ב ) וההכרזה שלישראל נקבע מעמר מוגן מיוחד ( פס' ג ) ניתנים להתפרש כבעלי תוקף נצחי , כאומרים : ככל שחוטא העם וככל שייענש - לעולם לא ישתנה מעמדו המיוחד לפני האל . התוכחה נוגעת לכל תחומי החיים . העם מואשם בנטישת ה ' ובפשיעה נגדו ( פס ' ד , ח , יז , יט , ( בנבוא...  To the book