ט. שיטת הפירוש ועקרונותיו

[ א ] הפירוש עוצב מתוך היענות לשתי מגמות : פרשנית ומחקרית . הפרשן אמור לייצג את המחבר ולשמש לו כפה , לבל יהיו דבריו חתומים בפני הקורא בעטים של פערי זמן , שפה , תרבות וכיוצא באלה . לשם כך על הפרשן לבאר את הכתוב כמות שהוא , להיות קשוב אליו ולהיענות לו , להצביע על רמזים שפיזר בו המחבר תוך שימוש בתחבולות ספרותיות מגוונות ולעמוד על משמעותם , שמא יחמיצם הקורא הפחות מיומן או יטעה בהבנתם . על הפרשן לקבל כנקודת מוצא להסבריו את הטענות הבסיסיות של הכתוב , כגון שלפניו אכן "דברי ירמיהו בן חלקיהו " וגו ' ( א , א , ( שיש אמירות כגון "ויאמר ה ' אלי " וגו' ( טו , א ) והן אכן של ירמיהו . ואילו החוקר חייב להיות ספקן ואל לו לקבל את דברי הכתוב כמסמרות נטועים . עליו לנסות לחשוף פרטים שהכותב ניסה אולי להסתיר או לטשטש , להצביע על קשיים בקבלת הטענות ההיסטוריות או הספרותיות שמעלה הכתוב ולהסביר את סיבתן . לשון אחרת : לנקוט מידה של כבדהו וחשדהו כלפי הנחות שהפרשן יקבלן ללא עירעור , כאמיתות שאינן צריכות ראיה ואינן בנות הפרכה . ספקנות זו היא טעם קיומו של כל מחקר בספרות עתיקה שנתגלגלה במרוצת מאות בשנים בעל פה ובכתבי ...  To the book