אנחה (כא, יא־יב)

יא ואתה בך אדם האנח בשבתן מתנים ובמרירות תאנדו לעיניהם : יב והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת אל שמועה כי באה ונמס כל ל ב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח וכל ברכים תלכנה מים הנה באה ונהיתה נאם אדני יהוה : הנביא מצווה להיאנח ולרעוד מפחד לעיני קהלו , ובכך לסמל את פיק הברכיים שיאחז את כל אלה שישמעו על חורבן ירושלים . מעשה סמלי זה בא להמחיש את החורבן הקרב ובא , תוך שהנביא מזדהה במעשיו עם קהלו . קישורו של המעשה הסמלי למשל ולנמשל דלעיל הוא באמצעות המלית 'כל' המצויה הן בחלק הקודם ( פסי ג ד , ט י ) הן כאן ( פסי יב . ( ] יא ] האנח - השמע קול מרוב צער . השווה להלן כד , יז , באיסור החל על הנביא להביע את אבלו על מות אשתו : "האנק דם מתים אבל לא תעשה " ועל הקשר בין אנ " ח לאנ " ק ראה לעיל ט , ד . ( על פי פיסוק הטעמים נראה כי המשך הכתוב מפרט את האופן בו על הנביא להיאנח . בשברון מתנים - המותניים הם סמל לחוזק . השווה איוב מ , טז : "הנה נא כדוו במתניו ואונו בשרירי בטנו . " שברון מותניים הוא סימן לחולשה יתרה . השווה דב' לג , יא : "מחץ מתנים קמיו ;" נח' ב , יא : "ולב נמס ופק ברכים וחלחלה בכל מתנים . " ו...  To the book