הקדמה

בחלק הראשון של הספר עסקנו בביקורת של היידגר על תפיסת הסובייקט במחשבה המערבית , וראינו כיצד זו גרמה הסתרה סימפטומטית של תופעת הזמניות . בחלק השני עסקנו בביקורת על תפיסת הזמן הלינארית המובלעת בשיטתו של פרויד , וראינו כיצד הסובייקט הפרוידיאני מונח מראש ומתפקד כתנאי לאפשרות של תפיסת העולם הפסיכואנליטית . לאור המסקנות שעלו מביקורת מושג הזמן אצל פרויד , ברצוני לבדוק בחלק השלישי של הספר , כיצד תתנסח המתודה הפסיכואנליטית אם נחליף את ההנחה המטא פסיכולוגית שלפיה התודעה היא תוצר של תהליכים נוירו ביולוגיים , בהבנה האונטולוגית שהתודעה היא תוצר של מבני זמן . ליתר דיוק , ברצוני לבדוק כיצד יתנסחו המושגים המרכזיים של הפסיכואנליזה כאשר תופעת המשך תובן כביטוי של הזמניות המשוקעת בעצם הווייתו של האדם ולא כנגזרת של תהליכים הממוקמים על ציר הזמן הלינארי . אבקש לחשוב מחדש על מושגי היסוד הפסיכואנליטיים שעסקנו בהם , ולעשות זאת לאור האלטרנטיבה של הזמניות שמציע היידגר . בפרט אנסה לחזור לפסיכואנליזה עם התובנה שהאדם מתקיים בראש ובראשונה לאור אופק המשמעות של הזמניות . בפרק השביעי אתור אחר המקום הספציפי בתאוריה הפסיכו...  To the book