|
|
כדי להסביר את הפרובלמטיקה שנעוצה בתופעת הזמן , ברנטאנו בוחר לברר כיצד אנו שומעים מנגינה . בחירה זו מדגימה את שאלת המשך של האובייקט , כי המוזיקה עצמה היא דוגמה פרדיגמטית לאובייקט המתקיים לאורך זמן . בעיית המשך של האובייקט הזמני עולה כאשר אנו מנסים להסביר את תהליך ההכרה של המוזיקה . כאשר אנו מנסים להסביר את התהליך ההכרתי הכרוך בשמיעת מנגינה באמצעות המסגרת התאורטית שהתווה ברנטאנו ( כלומר אפיסטמולוגיה המבוססת על יסודות אמפיריים , ( עולות שתי אפשרויות בסיסיות : על פי הראשונה , עם ניגון התו ותפיסתו על ידי המאזין הוא נעלם לחלוטין ממערכת התפיסה ; ועל פי השנייה , לאחר שנוגן התו הוא נשמר בתוך מערכת התפיסה . את התיאור הראשון פוסל 53 ראה . Husserl 1966 ברנטאנו , כי לולא נשמרה עקבה של התו בתודעה לא היינו יכולים כלל לשמוע את הקשרים המתקיימים בין התווים שמופיעים זה אחר זה . במקרה זה היינו שומעים בכל פעם תו חדש ללא יכולת לשמוע את המנגינה שנוצרת באינטראקציה שבין סך בכל התווים . אם כך , וכאן אנו עוברים להסבר השני , בעוד המנגינה מתנגנת , התווים הבודדים שמרכיבים את הלחן אינם נעלמים לגמרי , הם משאירים סימן...
To the book |
|
|