פרק תשיעי אחריות בראי התבונה המעשית

1 בפרק השלישי ראינו שהפרשנות התקריתית הליברטנית למושג ״יכול״ ( הפועל יכול היה לפעול אחרת ) – באותן נסיבות ממש שבהן הוא פעל , בהינתן העבר האחד והיחיד עד לרגע הכרעתו , התפצלו שתי דרכים ושני עתידים – אינה יכולה להסתמך על שימושי הביטוי ״יכול״ באופן כללי . הביטוי הזה משמש אפילו בהקשרים דטרמיניסטיים מובהקים , שבהם ודאי שהפרשנות הליברטנית אינה הנכונה . האמירה שאטום חמצן זה יכול היה להתרכב עם שני אטומי מימן , אין פירושה הכחשת הקביעה שאם הוא לא התרכב אתם הרי בנסיבות המקרה הוא לא יכול היה להתרכב אתם . אמירה זו מציינת את תכונתו הכללית של אטום זה כאטום מסוג מסוים ( חמצן , ( היא מציינת תבניות סיבתיות חוזרות ונשנות לאורך זמן . יתרה מזו : לא רק שהפרשנות הליברטנית אינה יכולה להסתמך על שימושי הביטוי ״יכול״ באופן כללי , היא אינה יכולה להסתמך כדבר המובן מאליו על שימושי הביטוי ״יכול״ בהקשר פעולתו של פועל אנושי . בציון כישוריו , נטיותיו , כישרונותיו של הפועל , הביטוי מצביע לכאורה על תבניות הדירות ולא על פרשת דרכים שמפצלת ברגע ההכרעה את שרשרת הסיבות והמסובבים האחת והיחידה עד לאותו רגע – לשתיים . כמו שהסגיר ...  To the book