|
|
בפרק הקודם ראינו שהארת ההקשר הממשי שבו משוכנת הפרקטיקה המוסרית שלנו היא תרופה לרבים מן הקשיים שעומדים בדרכם של הקומפטיביליסטים . הטלת אחריות וראיית הזולת כאחראי התבארה כהיבט מהותי של זיקתנו האנושית אליו , בגובה העיניים ; התקוממותי נוכח מעשי העוול שלו עומדת על רצף אחד עם היפגעותי או היעלבותי נוכח יחסו הרע כלפיי , בתוך מערכת יחסים של קרבה ומעורבות . דברי וולף משלימים היבט חשוב במהלך הזה , בכך שהם מאירים שבזיקתנו האנושית לזולת , איננו מסתגרים בגבולותיהם הנתונים של אישיותנו ושל אישיותו , אלא אדרבה , אנחנו נפתחים לאופקים שנפרשים והולכים בשיח הרציונלי שאנו מנהלים . חשיבותו של היבט זה , שאקרא לו ההיבט המתמיר של השיח המוסרי , תתחדד 14 ותלך בפרקים הבאים . לפי שעה אתמקד בפן אחד של ההיבט הזה – התועלת שבהטלת אחריות . לזיקה הבין אישית שמתבטאת בשיח רציונלי בין בני אדם יש היסטוריה ויש עתיד ; היסטוריית היחסים והתפתחותם העתידית הן שני מומנטים בזיקה ואי אפשר להפריד ביניהם באופן חותך . בעובדה הזאת טמון המפתח להבנה נכונה של התועלת שיש בהטלת אחריות ולסילוק קשיים שהועלו כנגד הצעות מסורתיות להבנתה . יום וקומ...
To the book |
|
|