חירות הרצון ומושג ה״עצמי״

בצד הפנים הנגטיביים של טיעונו של פרנקפורט – שלילת העיקרון : אחריות - קיומן של חלופות – יש לו כאמור גם פנים פוזיטיביים : הוא חוזר וממקד את תשומת הלב במה שבאמת מהותי לאחריות , קרי היות הפעולה ביטוי מלא של הפועל , רצונותיו ואישיותו ( ״חוזר וממקד״ , שכן זוהי תובנת היסוד הקומפטיביליסטית של יום : ״פעולות הן מושאים של הרגש המוסרי שלנו , רק במידה שהן ביטויים של אופיינו הפנימי , תשוקותינו והיפעלויותינו״ . ( דוגמת לותר של דנט , שמלמדת שאי יכולתו של הפועל לעשות אחרת עשויה להעצים את אחריותו , מרחיקה לכת יותר ומבליטה את הקשר הפנימי בין החזקה שבה נטועים מעשיו של הפועל באישיותו ובשכנועיו היסודיים ובין אחריותו למעשיו . הדוגמה הזאת מעוררת את הצורך לחקור את טיב הרצון המעורב בפעולה ואת מושגי האישיות והחופש העמוק – ה״לקונות״ שנותרו בדיוניהם של הקומפטיביליסטים הקלסיים . תאוריית החירות והעצמי של פרנקפורט 11 נכנסת בעובי הקורה הזאת . חירות אינה מתמצית בכך שיש לאדם חופש פעולה , שהוא מוציא את רצונו אל הפועל בלא מניעות ועיכובים חיצוניים . מחופש כזה נהנים גם חיות ולהבדיל ילדים , ואף שאין להטיל ספק בחיוניותו ומרכז...  To the book