פרק חמישי אחריות מוסרית ועצמיות

הנוסחה האקסיסטנציאליסטית של סארטר שהקיום קודם למהות , והאדם הוא אדון לא רק למעשיו , אלא גם לרצונותיו ואופיו – אדון ובן חורין לעצמו – מחדדת יפה תביעה פנימית אינטואיטיבית שגלומה ברעיון החירות . תביעה זו אינה באה על סיפוקה בפתרון הקומפטיביליסטי הקלסי , שמתעלם מאיכות הרצון ומאופן התהוותו ומסתפק באפקטיביות שלו ; היא לא תבוא על סיפוקה אם לא נוכל להעמיד אידאל של אדם חופשי , רצון חופשי ועצמי חופשי מעל ומעבר לאידאל של מי שפעולתו היא חופשית מעיכובים חיצוניים . כישלונו של סארטר מעיד על כך שהקומה הנוספת שאנו מבקשים בבניין העצמי והעצמיות אינה יכולה להיות מופשטת וריקה : ״העצמי הנעלם״ שהוא רואה בחזונו , המתחמק מכל היקבעות , אינו קיים , ואפילו התקיים – ״הכרעותיו״ השרירותיות אינן הכרעות והתנכרותו התמידית אינה חירות . אבל כישלונו של סארטר אינו מרפא את התביעה לחירות עמוקה יותר מזו שמגולמת בהצלחתו של הרצון להתגשם בפעולה . הכישלון הזה מחדד את הצורך להבהיר את התביעה הזאת ולהעמיד תאוריה הולמת של חירות ושל עצמי עמוקים . בפרק זה נבחן את ההבהרה המפורטת שמציע הארי פרנקפורט למושגי העצמי והחופש . ה״עצמי״ , כמו שמש...  To the book