אופקים

סארטר מפרש כל הכרעה כהכרעה רדיקלית במובנו , כלומר כהכרעה שיוצרת מנקודת אין את שדה הכוח המוסרי ; ואילו לדבריי , כל הכרעה , גם רדיקלית , כבר נעה בתוך שדה כוח מוסרי . יש הבחנה בין הכרעה רגילה ובין הכרעה רדיקלית , אבל החירות האנושית מגולמת בתנועה הדיאלקטית רבת הפנים וההקשרית שבין היות בתוך שדה כוח מוסרי ובין רפלקסיה עליו , וזו מתקיימת בשני סוגי ההכרעות . אין צורך להעמיק חדור מתחת לפני השטח של ״ההחלטה המודעת להצטרף למפלגה , לכתוב ספר או להתחתן״ כדי לחשוף את חירותנו , משום שהחלטה כזו – וגם החלטות יומיומיות קלות יותר – מבטאת ומגלמת את חירותנו . מובן שאת ההחלטות האלה אנו מקבלים ״לאחר שכבר הפכנו להיות מה שהננו״ , והן אינן אפוא יצירה של יש מאין ; בפרט איננו יוצרים בהן את עצמנו יש מאין . אבל ״עצמנו״ אינו נתון ניצח שמייצר את תוצאותיו ״ללא מגע יד אדם״ , הוא אינו ״גוף סביל הממשיך לנוע לאחר הזעזוע הדוחף״ שזעזע אותו אי שם בעבר . ברפלקסיה המתמשכת שלנו על עצמנו , על ריבוי פניה , ובהחלטותינו היומיומיות אנחנו שותפים ליצירה מתמשכת של עצמנו ושל חיינו . אין זו כאמור יצירה יש מאין : גם כשאני מרחיק את 41 אם כי...  To the book