דברי פתיחה

תל אביב , רחוב המלך ג'ורג , ' ליד דיזנגוף סנטר . יום שישי בצהריים . חם ולח . מחניק . המוני אנשים הולכים בכיוונים שונים – זה נמרץ וזה לאיטו , זו אוחזת בתיק , חברתה בשקית , ומישהו אחר בגביע גלידה , פיתה או כריך , פחית או לא כלום . איש איש ונוהגו . בצד המדרכה שרועה דמות שרוב העוברים ושבים מתעלמים ממנה . לעיתים הם אפילו נדרשים להיזהר לא לדרוך עליה . דמות שרועה ומנותקת לגמרי מההמולה שסביבה – מהדוחק , מהחום , מהנמרצות או מהבילוי . גבר צעיר , שנראה בן בלי גיל ובלי צורה , מכווץ על חתיכת קרטון המונחת על הרצפה , לבוש סווטשירט מוזנח ומלוכלך וכובעו מכסה את ראשו . לידו קופסת פח שמחכה לתרומות , ובה מטבעות ספורים . לעיתים יהיה שלט לצידו שפונה אל רחמי האנשים , ולעיתים בלי שלט – סתם שרוע על קרטון וקופסה לידו . וכל עובר ושב אשר מעיף בו בכל זאת מבט אינו יכול להימלט מהתובנה , שהיא פרי נסיון חיים של מי שנמצא בעיר , כי הבחור השרוע הוא נרקומן , מכור לסמים , כלומר , שעדיף להתרחק . למה לחפש צרות עם אלה ? אכן , עדיף להתרחק – להמשיך אל הקניון הממוזג , להמשיך אל הבילוי , העבודה , המשפחה , החברים , הביתה . להמשיך ...  To the book