פרק רביעי היסודות הרומנטיים של ההומניזם האקזיסטנציאליסטי של סארטר

מי שטוען שסארטר המוקדם הוא הומניסט , נדרש להסביר כיצד הביקורת שמותח סארטר על ההומניזם בהבחילה , משתלבת בהומניזם שהוא מייחס לסארטר . דרידה , למשל , הטוען שהומניזם תמיד נכח בעומק מחשבתו של סארטר , פותר את הבעיה על ידי הקטנת משקלה של הביקורת בהבחילה : הן על ידי הקטנתה הפיזית והרחקתה הפיזית להערת שוליים בטקסט שבו הוא דן בהומניזם של סארטר , והן על ידי הקטנת משקלה הרעיוני במכלול מחשבתו של סארטר , באמצעות התייחסותו 1 אליה כחריגה ארעית מההומניזם ששלט במחשבתו של סארטר . לעומתו , כריסטינה הוולס מבקשת לשנות את הקלסתרון ההומניסטי והקארטזיאני שהרכיבו ההוגים הפוסט מודרניסטים לסארטר , ולהראות שהרבה מקווי הביקורת הפוסט מודרנית על הסובייקט ועל ההומניזם כבר נמצאים אצל סארטר . הביקורת בהבחילה , שאותה 2 מפרשת הוולס כביקורת על " האינדיווידואליזם ההומניסטי , " משתלבת יפה בתזה הזו , אף על פי שהוולס אינה מרחיבה את הדיבור בעניין זה ומעדיפה להתמקד בטקסטים הפילוסופיים התאורטיים של סארטר . קיצוני ממנה ברנאר אנרי לוי , שבפרק ששמו " אקזיסטנציאליזם הוא אנטי הומניזם" ( כנראה פרפרזה על שם חיבורו של סארטר האקזיסטנציאלי...  To the book