יעקב גורן מאי קא משמע לן, גוסטב לנדאואר?

ברדת מבוכה לעולם נוהגים בני אדם לבקש תרופה , או לפחות תנחומים , בתופעות של ימים עברו . כך בספרות ובאמנות , ואולי גם בנושאי חברה ושלטון . הדברים ידועים ואין צורך להכביר מילים . אבל דומה , כי בימינו הקיפה המבוכה תחומים שבדרך כלל לא היו נגועים בה , כגון התייחסות הציבור אל היצירה האמנותית . הן מאז ומעולם העדיף הציבור הצמא לביטוי האמנותי - בספרות , בתיאטרון , במוזיקה , באמנות יוצרת - את יוצרי דורו על פני יוצרי ימים עברו , גם אם ידע כי לא יצירות מופת לפניו . כי אכן , ביצירות בנות התקופה יימצא ביתר קלות המצע המשותף בין חווייתו של האמן היוצר לבין ציפיית קהל המאזינים , הקוראים או המסתכלים , מצע שהוא אולי הבסיס האיתן ביותר להווייתנו האמנותית . והנה מסתבר כי אין ביטחון שגם בדורות האחרונים תופס כלל זה אודות הקשר שבין האמן היוצר לבין הקהל הרחב . בין שלושת דרכי ההבעה האמנותית : הספרות , הציור והפיסול והמוזיקה - בולט הדבר אולי יותר בשטח המוזיקה : קיים ספק אם מאזיני מוזיקה דודקפונית או סריאלית , למשל , חשים משהו מחווייתו של המלחין שחיבר את היצירה . נוכח התדלדלות שיתוף החוויה בין היוצרים לבין קהל הקולט...  To the book