מעבר לשיתוף המקובל: "בעלי העניין" המרובים

הארגון השיתופי הקלאסי מאופיין בדרך-כלל על-ידי בעל עניין אחד . ( single-stakeholder ) זהו ארגון המשרת את טובתו של בעל עניין עיקרי אחד , כמו הצרכן באגודה צרכנית , העובד באגודה יצרנית , החוסך באגודה לחיסכון וכיו"ב . הזהות בין תפקידי החבר וה"משתמש" , ( user ) דהיינו מי שעוסק בפעילות שלשמה הוקם הארגון , יכלה להצליח כל עוד היה הקואופרטיב הומוגני במבנהו ומבוסס על "בעל עניין" אחד . לעומת זאת , במקרה של בעלי עניין מרובים ( multi-stakeholder ) מדובר בשיתופם של גורמים נוספים בניהול ו / או בתמורה . הרחבת אוכלוסיית הלקוחות , בין אם הם חברים , מפעילים , שכירים , מתנדבים ואחרים , הסיטה את הסולידריות מהמעגל הפנימי המסורתי , למעגל מורחב בעל אופי קהילתי רחב . מושג "בעלי העניין המרובים" מעוגן היטב בתיאוריה הארגונית הכללית . מה שמבדיל את בעלי העניין בשיטה הקפיטליסטית מאלה שבשיטה הקואופרטיבית הוא אופי המחויבות . במקרה הראשון , ככל שמחויבות הארגון כלפי בעלי העניין היא חשובה , היא עדיין מותנית בשיקולים "אסטרטגיים : " המחויבות המוחלטת היא בסופו של דבר כלפי בעלי המניות , שאת ערכן יש למקסם כמטרה העיקרית של הארג...  To the book