לאחר פטירתו של אלון , היה הרושם המיידי באיחוד , כי עתה אפשר לחדש את תנופת האיחוד "" . לחריף היו מניעים פנימיים וחיצוניים לדחוף לקידום האיחוד . מחוייבותו לאיחוד התנועות הייתה טוטאלית וחלק מכוחו הפוליטי , היא גם נבעה מאמונתו החזקה כי זהו הכרח היסטורי . חריף לא רצה לתת למתנגדים למיניהם ( שצברו כוח בזמן הוויכוח סביב התמודדותו של אלון ) להתארגן ולהרים ראש , אך גם ביקש להדוף את הביקורת שהושמעה נגדו על עצירת המהלך . הוא מצא שותפים לבהילותו גם בקבה"מ , ובכלל זה בהנהגת התנועה , אלא שהוא לא קרא נכון את רצונם זה . מנהיגות הקבה '' מ ניסחה את התנהגותה בשני קווים מקבילים . התמודדות פוליטית מצד אחד , ותהליך איחוד מצד אחר . רצונו של חריף להאיץ את התהליך פגש אותם בנקודה שבה רצו להוכיח כי הדבר אפשרי ! מפגש רצונות זה הניב את התפשרותם של חברי הקבה"מ בסעיף "זכות ההתארגנות" כפי שבישר חריף לחבריו . הסכמה נוספת בין הנהגות שתי התנועות הייתה לגבי הבחירות למוסדות ותפקידים . הוסכם שבתקופת המעבר , עד לוועידת היסוד , ייערכו הבחירות בנפרד בכל תנועה ויאושרו במשותף . היה זה ביטוי לחשש ששרר באיחוד מפני מיוריזציה , חשש ...
To the book