ארבעת החודשים האחרונים

באוגוסט , 1949 אחרי גירוש השליחים הארצישראליים , חלה החרפה נוספת ביחס לתנועה הציונית , ובייחוד כלפי תנועות הנוער החלוציות . עד לתקופה זו התנהל מסע ההתנכלויות בדרכים עקיפות . השלטונות שאפו לגרום לשיתוקן של התנועות החלוציות ללא התערבות ישירה בחיי התנועות , אולם כשהתברר להם שהתנועות אינן מתכוונות להתחסל בעצמן ונחושות להמשיך בפעילותן , החליטו לעבור לשלב של רדיפות גלויות . חודשים רבים התלבטו השלטונות הפולניים ביחס למדיניות שעליהם לנקוט כלפי התנועה הציונית . אמנם לפי הדוגמה הקומוניסטית החדשה הם ראו בתנועה הציונית גורם הקשור למדינה זרה בלתי ידידותית לפולין , אולם היו לא מעט פקידי ממשלה ואנשי המפלגה הקומוניסטית — פולנים בעיקר — שהיו מסויגים מהקו הנוקשה שכפו עליהם לנקוט . מימיה הראשונים של פולין המשוחררת השתרשה מדיניות — בלתי מוכרזת — של הימנעות ככל האפשר מהתערבות בחיי היישוב היהודי . פקידי הממשל הפולני התרגלו לראות בארגונים הפוליטיים והחברתיים ברחוב היהודי , כולל התנועה הציונית על גוניה השונים , ארגונים לגיטימיים , נאמנים לפולין החדשה . גם התנועות שהשקפתן האידיאולוגית היתה מנוגדת לקומוניזם ידע...  To the book