נקודת המוצא של מץ היתה , שאם הקולנוע הוא מערכת סמיולוגית , הרי שחייבת להתקיים מערכת שפה , ( langue ) שתכתיב את כללי הברירה והשילוב של סימניה , ובכך תאפשר היגד קולנועי . עם זאת , התבסס מץ על ההנחה הסוסוריאנית כי המרכיב השרירותי קונבנציונלי משמש בסיס להיגדים במערכות סימנים , גם אם סימניהן אינם שרירותיים כסימני השפה . הנחה זו הובילה אותו בעקבות בארת , לפקפק ביכולת איתור המרכיב השרירותי בדימוי הקולנועי צילומי , שכן מדובר בדימוי אנלוגי , רציף ומשכי . ( Continuous ) אין פירוש הדבר , אומר מץ , שהדימוי הצילומי האנלוגי אינו מקודד , אך קידוד זה מורכב מאוד וכולל ארגונים תפיסתיים , שכליים וחברתיים . מכל מקום , על פניו נראה שאין בדימוי הצילו מי קו לנועי אותה "ארטיקולציה ( היגד ) כפולה " בין אותיות למילים , המאפשרת את החסכנות של השפה ( יצור איךספור מילים באמצעות מספר מוגבל של אותיות . ( וזאת בעיקר מכיוון שהדימוי הצילומי אינו שרירותי כסימן בשפה " י . מערכת השפה , הקובעת את כללי השימוש בסימניה , שונה אפוא בהרכבה הפנימי ממערכות סימנים לא שרירותיות , כגון המערכת הקולנועית . ממסקנה זו מגיע מץ לטענה , שמ...
To the book