הניסיון של ברושים יכול לשמש כתמרור אזהרה לקיבוצים הנכנסים להליך של הרחבה ללא הכנה מוקדמת ובלי להגדיר בבירור לאן פניהם מועדות . השכונה , שהפכה ליישוב קהילתי עצמאי , יכולה אמנם להיחשב לסיפור הצלחה בפני עצמו , ויעיד על כך מספר המשפחות שבאו לגור בה . אבל מנקודת מבטו של הקיבוץ זהו ניסיון שלא עלה יפה . הקיבוץ , שוויתר למען השכונה על קרקעות שהיו ברשותו , מצא עצמו עד מהרה במאבק עם השכונה על זכויותיו בנכסיו ( בית העלמין והמפעל , ( אבל בעיקר על עצם קיומו כישות עצמאית . אמנם כבר בתחילה התנה הקיבוץ את הסכמתו להקמת השכונה בהפרדה בינה לבין הקיבוץ , אולם נראה שלא הבין את ההשלכות הארגוניות הצפויות מהצטרפות מספר כה גדול של משפחות אל תוך המערכת המוניציפלית של הקיבוץ . הצטרפות זו יכלה לגרום להיבלעותו של הקיבוץ בתוך היישוב המורחב , לולא נתקבלה לבסוף ההחלטה לתת לשכונה מעמד עצמאי של יישוב נפרד . במונחים של ברי , ברושים והשכונה שלידו הם דוגמה למצב שבו החברה הקולטת והקבוצה הנקלטת בוחרים להתבדל ולשמור על זהות נפרדת . התושבים לא באו למקום מתוך זיקה לקיבוץ אלא בעיקר לישיבה שלידו . הקיבוץ לא רצה להשתנות ומתחילה ל...
To the book