קיבוץ כ'סובייקט קולקטיבי'

האחידות הערכית והרעיונית שאפיינה את הקיבוצים עד שנות השישים של המאה העשרים גרמה לתחושה חזקה של 'אני' קולקטיבי . הקיבוץ וחבריו ראו עצמם יותר כ'אנחנו' מאשר כ'אני' פרטי . תחושה זו קיבלה ביטוי מובהק בספרות היפה , בשנות העשרים עד שנות הארבעים מתוך קבלה עקרונית , אך תוך עיסוק מתמיד בדילמות שהיא מעמידה ! " מרבית המחברים אינם מתקוממים נגד עצם ערכיה של עלילת העל הציונית אלא טוענים , שנושאיה בגדו בה . בעיית הגבולות והמגבלות של הנורמות החברתיות השליטות מתכנתת את עלילתם של הרומאנים" ( שקד , : 'ד , 1993 . ( 36 הספרות היפה של שנות השישים עד השמונים כבר העמידה במרכזה את " יחסם של הגיבורים לנורמה שאיבדה את תוקפה המחייב והיא חסרת אונים" ( שם . ( לעומת זאת , בספרי היובל דילמה זו אינה נזכרת , גם לא בעשורים הבאים . השינויים שחלו בתפיסת האני = אנחנו ובאידיאולוגיה הקיבוצית , מוצאים ביטוי בעיקר בשינויי תפיסה ועריכה של ספרי היובל . נשמרת בהם רטוריקה של 'אנחנו , ' והם ממשיכים לשמש שופר לקול הקולקטיבי , על תמורותיו . במבוא לספרה על ראשית הרומן הקיבוצי משרטטת שולה קשת מערכת ציפיות והחניות שבתוכה פעלו אנשי הרוח ,...  To the book