ג יישוב רצועת עזה כ"תחליף" פוסט־רוויזיוניסטי ליישוב הנגב והגליל

התיישבות אלטרנטיבית אחרי מלחמת ירם כיפור ובשלטון הליכוד והימין ראתה מדינת ישראל קדימות ראשונה ביישוב יהודה ושומרון , והפנתה לאזורים אלו את מרב משאביה על חשבון פיתוח תשתיות תיירותיות , טכנולוגיות , תעסוקתיות ולוגיסטיות בנגב ובצפון המדינה . תשתיות כאלו היו יכולות לעודד זרימה אלטרנטיבית של אוכלוסייה מהמרכז לפריפריה וליצור מרכזים דמוגרפיים מועדפים , שהיו עשויים להטות לאזורים אלו משאבים לאומיים ועסקיים נוספים . תהליך זה לא היה מניע התיישבות במגמה חקלאית ומסורתית דווקא , אלא פיתוח בעל קדימות סוציו אקונומית וגאו פוליטית , שהיה עשוי להבטיח את עתידה של המדינה לאחר חתימת הסכמי שלום המבוססים על פשרה טריטוריאלית . הקיבוצים היו עשויים להוביל מהלך כזה . אין הדברים אמורים בגיוס כוח אדם ניכר לצורכי ההתיישבות , שלא עמד לרשותם בשנות השבעים והשמונים , אלא בפעילות פוליטית וחינוכית ליצירת תנאים מועדפים לאכלוס , לתחבורה ולהשקעות , שיינתנו לפחות באותה המידה שניתנו להתנחלות בשטחים . כלומר , התנועה הקיבוצית הייתה יכולה להוביל במיקוד תשומת הלב במדינה בכלל ובמערכת הפוליטית בפרט ליישוב הנגב ואזורי מפתח בגליל . ה...  To the book