ההיות בבית , כמו שהראיתי , מתבסס בראש ובראשונה על ההיות כבר בבית , היינו על ההנחה כי בית אינו רק מבנה שאדם מתגורר בו אלא קודם כול המקום שאדם מוצא בו את עצמו לראשונה בעולם . עולמו הראשון של האדם הוא ביתו . בפרק הזה אבחן הנחה זו היסטורית באמצעות הצגת מחקרים מהתקופה שהצביעו על מקומם ועל מאפייניהם של אותם בתים ראשונים . במילים אחרות , אם אדם מוצא את עצמו כבר בבית , אבקש ליצוק תוכן וצורה לאותו כבר . לפי היידגר , כמו שראינו במבוא , ביתו הראשון של האדם הוא העולם שהוא כבר מוצא בו את עצמו . הפסיכואנליטיקאי אוטו ראנק טען בספרו טראומת הלידה ( 1924 ) כי הרחם הוא הבית הראשון של האדם והחשוב ביותר שיהיה לו אי פעם . לפיכך נטישת הרחם בלידה היא הטראומה הקשה ביותר . הרחם הוא בית ראשון חשוב כל כך עד שגם כאשר ינטוש אותו האדם , הוא לא יוכל באמת להיפרד ממנו . במשך חייו ינסה האדם שוב ושוב לחזור אליו או לכל הפחות לשחזר אותו ואת המצב של היותו ברחם . וכך , גורס ראנק , כל הנאה אנושית מקורה בחוויה התוך רחמית וכל כאב מקורו בכאב הלידה . יחסי מין , כולל התנוחות הגופניות בזמן המעשה , אינם אלא ניסיון להתאחד שוב עם האם...
To the book