סיכום

בפרק זה דנתי באחת מתחושות היסוד של האדם המאמין , תחושת חדלונו ואפסותו בעמדו מול אלוהים . הצבעתי על יחסה הטבעי של התחושה הזו לתחושת יסוד דתית אחרת : האימה מאלוהים . טענתי שהקישור של רגש הנבראות אל רגש האימה מן האל אופייני לסליחות , ואילו ברשויות האישיות ביטויים להיבט החווייתי הדתי של הטרמנדום הם נדירים . ביטויי האימה המעטים ברשויות האישיות שונים בתכלית מביטויי האימה שבסליחות . אין הם נקשרים לא אל חרון אפו של אלוהים ולא אל התנהגותו הרעה של האדם , אלא אל כבודו של אלוהים , הכרוך בדימויו כנשגב ; בזאת יוצאים גילויי האימה שברשויות האישיות מחזקתה של אימה ממוקדת ורציונלית ( שיש לה סיבה ברורה ו"הגיונית ( " אל חזקתה האי רציונלית של " יראת הכבוד . " וכמו שכתב אוטו , " יראת כבוד כזאת בפני הקדוש שוב איננה דומה בשום פנים ל'חלחלה' מפני ' הכוח העליון' ורוממותו הנוראה , שהרי מפניו אין שום מנוס זולת צייתנות עיוורת מרוב פחד" ( אוטו , , 1999 עמ' 62–61 [ ההדגשה במקור . ([ על רקע זה ביקשתי לברר את מקורה של תחושת האפסות והחידלון בכמה רשויות אישיות , ומצאתי שאין לה כל קשר להרגשות של חטא , אשמה ופחד מעונשו ומחר...  To the book