|
|
פרק זה דן באחת התחושות היסודיות ביותר בחוויה הדתית – תחושתו של האדם המאמין שהוא אין ואפס בעמדו מול אלוהים . חוויית היסוד הזו מתבטאת בסוגים שונים של שירי הקודש הספרדיים ; כאן אתייחס להופעותיה בשניים מהם – בפיוטי הרשויות האישיות ובסליחה האישית , אשר היחיד פונה בה אל אלוהיו בבקשת רחמים ומחילה על חטאיו שלו ועל הווייתו הכללית הירודה כאדם . טענתי המרכזית היא שישנו הבדל עקרוני באופייה ( גורמיה , תכליותיה ותפוצתה ) של אותה הרגשה כאשר היא נתפסת בהקשרים הסוגתיים השונים של הסליחה והרשות .
To the book |
|
|