לסיכום

בראשית פרק זה שאלתי כיצד יכולה הלשון , המושגית והרציונלית , לבטא את ההוויה האלוהית ואת החוויה הדתית הקשורה בה , כלומר את מה שדורות של הוגים ומאמינים הגדירו כתחומו של האי רציונלי , האמוציונלי , הבלתי ניתן להבעה . מן העיון בטקסטים ראינו שהמשוררים מכשירים את הלשון לבטא את האי רציונלי על ידי כך שהם משבשים במכוון את אופייה הרציונלי של הלשון בדרכים רבות ומגוונות : בנקיטת הדימויים מעוררי רושם הנשגב , בשימוש במשפטי תנאי בטלים , בשימוש במשפט הוויתור , בכתיבה בפרדוקס , ברמיזה ובגיבוב של מילים דומות במשמעותן , או בגיבוב של מבנים תחביריים סמנטיים נרדפים . אלה הם רק כמה מן האמצעים האמנותיים המחבלים , באופן זה או אחר , בערכה המושגי , הלוגי והרציונלי של הלשון ובתוך כך מכשירים אותה למסור איכויות ( אמוציונליות , בלתי מושגיות ) שאינן לפי טבעה . עם זאת ראינו גם שלתחבולות שהוצגו כאן כאמצעים אפשריים לביטויו של האי רציונלי אין " ערך מוחלט" או אפקט קבוע . כשירותן להתאים למשימה זו משתנה מהקשר להקשר , מנוסח לשוני אחד לנוסח לשוני 25 או ליתר דיוק פסידו לונגינוס ; על הפולמוס בדבר זהותו של מחבר על הנשגב ראו דבריו...  To the book