פרק ארבעה עשר חיבורים העוסקים בחילופי נוסח בתלמוד

עד עתה ראינו כי נוסח התלמוד נקבע בחלקו ע"י המגיהים שעבדו בבתי הדפוס . המגיהים קבעו את הנוסח בכך שהכריעו בין כתבי היד השונים שהיו ברשותם , וקבלו נוסח מסוים . לעתים ההכרעה היתה רק על סמך שיקול דעתם , ומבלי שהיה להם אישור בכתב יד . חכמי הדורות שבאו לאחר מכן , אף הם הגיהו , וחזרו והגיהו , את התלמוד הנדפס . גם זאת ראינו בפרקים הקודמים , וגם ראינו את הטעמים שהיו להם . חלק מהחכמים עשו כן על פי כתבי יד שהיו ברשותם , וחלק עשו כן על פי שיקול דעתם . אלא שההגהות על פי כתבי יד הולכות ומתמעטות , במיוחד ככל שאנו מתרחקים מהדפסת התלמוד לראשונה . אולם סביב לשנת '( 1840 ) ר"ת מתחיל להיווצר מפנה ביחס לתלמוד הנדפס . מעתה ואילך , מתאפיינת ההגהה בכך שהמגיה אינו מתקן את הנוסח , אלא מודיע על נוסח אחר של התלמוד , והוא עושה זאת לא על סמך סברה , אלא רק ע"י השוואה עם כתבי יד . ההשוואה נעשית , עד כמה שאפשר , באופן מירכי . לאמור , יש לתת לפני המעיין את כל חילופי הנוסח , בין אם אנו רואים בכך תועלת כל שהיא , ובין אם אין אנו רואים בזה כל תועלת . מובן שהמגיה יכול גם להוסיף את דעתו האישית באותו עניין , ולהכריע בין הנוסחו...  To the book