עד ראשית שנות החמישים של המאה העשרים שלטה ללא עוררין בקרב העוסקים בעברית החדשה גישה נורמטיבית ללשון , והם שפטו את שימושי הלשון על פי קני מידה שמקורם בעברית הקלסית . עיסוקם בלשון בת הזמן לא נועד לתאר את המצוי בגילוייה הדבורים והכתובים , אלא להצביע על החריגות מדרכה של העברית ברבדיה ההיסטוריים הקודמים , מתוך ניסיון לתקנן ולקרב את לשונם של הדוברים אל לשון המקורות . בראשית שנות החמישים של המאה העשרים הופיעה לראשונה בבלשנות העברית גישה חדשה , שהתבססה על עקרונות הבלשנות המבנית וראתה בלשונם של דוברי העברית בארץ ישראל מערכת לשונית עצמאית שראוי לתאר ולחקור . בעלי גישה זו , ובראשם חיים רוזן וחיים בלנק , הציגו לראשונה השקפה מודעת , ברורה ועקיבה , שהשינוי במעמדה של העברית בחיי הקהילה הלשונית הביא לידי התגבשותה של צורת לשון חדשה , בעלת חוקיות פנימית , הנבדלת במהותה מן המצוי ברבדיה ההיסטוריים הקודמים של העברית . הם ראו בה צורת לשון לגיטימית ושאפו במוצהר לתאר את היערכותה הפנימית , בלי לשפוט אותה או 8 להכפיף אותה לכלליו של מצב לשון קודם כלשהו . הופעתה של גישה חדשה זו עוררה מחלוקת בקהילה הבלשנית העברית ...
To the book