" ורנמונדה הוא יישוב שמח . הים הרוגש , האוויר הצלול — לפני שנים נסעה האם עם בנה לים הבלטי . בקרוב היא תביא אותו לשם שוב . הוא לא היה רוצה לשכב מתחת לאדמה הכבדה של בית הקברות . " על ארון המטבח מונח העלון לקבורה בים . מארי לואיזה ניכט שבה ומעלעלת בו . כל העניין עדיין נראה לה לא ממשי , שהרי בנה שוכב כאן לידה , בגדול וביפה מבין שני החדרים שלה . הוא נושם , לבו פועם , הוא חם . לעתים הוא פוקח את עיניו . אדם מת נראה אחרת . '" האדם שהיה אלכסנדר מת לפני ארבע שנים ' , אומרת גברת ניכט . ' ואלכסנדר אחר בא לעולם ' . בעיני הרפואה הוא אדם בלי עצמי , בלי תחושה , בלי כל אפשרות ליצור מגע — ובלי כל סיכוי שמשהו ישתנה ביום מן הימים . בעיני מארי לואיזה ניכט : ילדה הזקוק לה . " בהתחלה נהגה לאגרף את ידה , לחבוט בו ולשאוג : תחזור , אתה לא יכול להשאיר אותי כאן לבד ! היא לא עושה זאת עוד . " בנה לא עושה עכשיו רושם שהוא סובל . שריריו רפויים , הוא אינו מזיע , הוא חמים למגע . אמו כבר מזמן התרגלה לכך שפיו פעור כל הזמן ולפעמים מזיל ריר . היא יכולה לדבר אליו . היא יכולה לעסות אותו וללטף . היא יכולה להושיב אותו בכיסא הגל...
To the book