|
|
יש לראות מה עושה האדם כדי לדעת אם זהו ייעודו , יש להתבונן רק בעיניו : טבח המערבב רוטב , מנתח המבצע חתך ראשי פקיד הממלא שטר מטען , לכולם אותה הבעת פנים מרותקת , שקועים בעבודתם . כמה יפה הדבר , אותו מבט של עין על אובייקט . — וו' ה' אודן ב בוקר קיצי אחד בשנת , 1944 עמד מיהאי צ'יקסנטמיהאיי בן העשר על רציף בתחנת הרכבת בבודפשט , הונגריה , עם אמו , שני אחיו וכשבעים קרובי משפחה . מלחמת העולם השנייה השתוללה עדיין ברחבי היבשת , והונגריה , בת ברית אמביוולנטית של מדינות הציר , היתה נתונה ללחצים פוליטיים וגיאוגרפיים מכל כיוון אפשרי . חיילים נאצים כבשו את המדינה בתגובה למשא ומתן החשאי לשלום שניהלה עם ארצות הברית ועם בריטניה , ובמקביל התקדמו חיילים סובייטים לעיר הבירה . זה היה הזמן לעזוב . הארבעה עלו על הרכבת לוונציה , שבאיטליה , היכן שאביו של צ'יקסנטמיהאיי שירת כדיפלומט . הרכבת דהרה לכיוון דרום מערב ופגזים התפוצצו במרחק . כדורים ניפצו את חלונות הרכבת , וחייל נושא רובה , שהיה מוצב עליה , השיב אש לתוקפים . הילד בן העשר הסתתר מתחת למושב , מבועת אך גם מרוגז .
To the book |
|
|