|
|
אומהה יוני 2003 ו ורן באפט מתנועע בכיסאו קדימה ואחורה , כשרגליו הארוכות מוצלבות ברך על ברך מאחורי שולחן העץ הפשוט של אביו הווארד . ז'קט חליפת הזניה היקרה שלו מונח על כתפיו כמו גרסה בלתי מחויטת שנרכשה ישירות מהמדף . הז'קט הזה נשאר עליו כל היום , כל יום , לא חשוב עד כמה בלתי רשמיים בלבושם נראים חמישה עשר העובדים במטה ברקשייר האתאוויי . החולצה הלבנה הצפויה נמוכה מגובה הצוואר , הצווארון הקטן מדי מבצבץ מן העניבה ונראה כמזכרת מימיו כאיש עסקים צעיר — כאילו שכח למדוד את היקף צווארו בארבעים השנים האחרונות . ידיו שלובות אצבעות מאחורי ראשו השזור קווצות שיער מלבין . קווצה אחת , גדולה ופרועה במיוחד שסורקה באצבע , נראית כמקפצת סקי בהיתמרה מעל תנוך אוזנו הימנית . גבת עינו הימנית העבותה נודדת לעברה מעל משקפי מסגרת שריון הצב שלו . הגבה הזאת מעניקה לו מראה ספקני , ידעני או מתעתע לסירוגין . כעת הוא מחייך חיוך מרומז המקנה לגבת העין מראה משעשע . יחד עם זאת , עיניו הכחולות חיוורות ממוקדות וערניות . הוא יושב מוקף באייקונים ובמזכרות שנאספו במהלך חמישים שנה . המסדרונות מחוץ למשרדו מעוטרים בתצלומים של קבוצת הפו...
To the book |
|
|