|
|
עבדתי עם שתי אחיותי הגדולות , נעמי ומימי , במטבחה של נעמי . הכנו ארוחת צהריים למשפחה המורחבת שהתכנסה בביתה של נעמי שבהרי האדירונדק . מימי חתכה כרוב לסלט קולסלו , נעמי יצרה קציצות המבורגרים מבשר טחון ואני שימשתי עוזרת נלהבת של שתיהן — זו ששואלת שוב ושוב במה היא יכולה לעזור ועושה כל מלאכה שמטילים עליה . ברוס , בעלה של מימי , נכנס למטבח ונעמד מולה . " אני יוצא לטיול ברגל " , אמר ברוס . " רוצה לבוא " ? מימי שאלה מבלי לחדול ממלאכתה , " לאן אתה הולך " ? " אם תצטרפי אלי " , השיב , " אלך עד לאגם הקטן . אם אלך לבד , זה יהיה עד לגבעות " . " אני צריכה לחתוך את הכרוב הזה " , אמרה מימי . היא המשיכה לחתוך וברוס המשיך לעמוד מולה , מעבר לשולחן , כשעל פניו הבעת ציפייה . צפיתי בהתרחשות מתוך העניין הרגיל שיש לי בהתנהגויות אנוש . שמתי לב שברוס אינו יוצא מהמטבח מפני שהוא מבקש מאוד את חברת אשתו . יכולתי להבחין שמימי מבקשת להצטרף אליו , אך חשה שהיא אינה יכולה לזנוח את עבודתה . ואז הבנתי לפתע שאיני צריכה להיות צופה פסיבית . " למה שלא תצאי לטיול עם ברוס " ? אמרתי . " אני אחתוך את הכרוב " . מימי שמטה את הסכין מ...
To the book |
|
|