|
|
הימים שלאחר התרוממות הרוח של האירוע בוושינגטון היו כמקלחת קרה לכל המעורבים במאמצי השכנת השלום , שצברו תאוצה . ישיבות מליאה וקבוצות עבודה משני הצדדים התקדמו מעט מאוד או לא התקדמו בכלל בכיוון הרצוי . סוגיות הגבול , המים והביטחון נתקעו בסבך של פרטים שלא ניתן להתירו . ירדן דרשה חזרה לגבולות 1967 בין שתי המדינות , ועל פניו היתה משמעות הדבר שישראל תחזיר לירדן שטחים מדרום לים המלח — יותר 380-מ קילומטרים רבועים — יותר משטחה של רצועת עזה כולה . יתרה מזו , לאורך הערבה , מהקצה הדרומי של ים המלח ועד לנמלי עקבה ואילת , היתה שורה של יישובים שקמו ונעשו למרכז של חקלאות וחממות לגידול פרחים — גאוות החקלאות הישראלית . כדי לספק מקורות מים לכמה מהיישובים הללו קדחה ישראל בארות בעומק שטחה של ירדן , והיה קשה מאוד לראות כיצד תוכל ההנהגה ברבת עמון לעכל את המשך הניצול של מקור חיים זה על ידי ישראל . בעבר דחתה ירדן כל הצעת הסדר שהיה כרוך ב״החכרת״ אדמה לישראל ; מן הבחינה המדינית , זה לא היה מקובל כלל וכלל על הוד מלכותו , משום שצעד כזה נראה בעיני הקיצוניים בירדן כבגידה וכוויתור על אדמה ערבית קדושה . בשובו ממפגש עם ה...
To the book |
|
|